כיום גדל השושן באתרים ספורים במצוקי הכרמל ובגליל העליון. ככל הנראה הוא היה נפוץ יותר בעבר וכמעט הוכחד כתוצאה מאיסוף בצליו על ידי צליינים. בית הגידול האופייני לשושן הוא מצוקים בחורש לא סבוך המואר חלקית. התחדשות החורש והתגברות ההצללה תרמו גם הם כנראה להכחדתו של השושן ממקומות שונים. פרחי השושן לבנים וגדולים, הם בעלי ריח מתוק ומשכר, מפרישים צוף רב, ומתאימים בתכונותיהם להאבקה על ידי רפרפים (פרפרי לילה). בפועל נמצאה גם האבקה על ידי זבובי רחף במשך היום, וייתכן שמאביקי הלילה שאליהם מותאמים הפרחים התמעטו או נכחדו. אגדה שמית עתיקה מספרת שהשושן הצחור צמח מתוך דמעותיה של חוה כאשר גורשה מגן העדן, ואז גילתה שהיא עומדת להיות לאם. במסורת הנוצרית מסמל השושן חום, טוהר, את תחיית המתים. הפסחא – ומעל לכול את המדונה, אם ישו, ולכן הוא נקרא גם "השושן הלבן של המדונה". בשנת 1618 יצא צו מאת האפיפיור פאולוס החמישי בעניין הכללים המחייבים כיצד יש לצייר נושאים קדושים. בצו נקבע מפורשות כי חובה להכליל שושן צחור בכל תמונה של מעמד מתן הבשורה למרים על אודות לירתו של ישו. אין פלא אפוא כי בציורים דתיים רבים מופיע השושך בתיאור אירוע זה. בכנסיות רבות אפשר לראות ציורים וויטראז'ים שבהם נראית מרים אוחזת בידה שושן. זה הפרח העיקרי שנוהגים להביא לכנסייה ולהגישו למרים כמתנה, הוקרה, הודיה, לנדר וכדומה. הכיפה מעל כנסיית הבשורה בנצרת נבנתה בצורת שושן צחור הפוך לכבודה של מרים
